אני לא כאן באמת

אני אמאל'א, ניסיתי לפתוח כאן בלוג, אבל זה לא צלח, ובינתיים זה כאן לשמור מקום אם אשנה את דעתי. אבל אני ממשיכה לכתוב כאן. אז בואו.

מודעות פרסומת

עוד 19 דקות.

עוד 18 דקות ההרצאה.


ואני לא יכולה להתרכז בשום דבר אחר.


עברתי על כל השקפים, הכנסתי את כל השינויים, חשבתי על כל המעברים.


נשאר רק להרצות.


אני לא יודעת למה אני כל כך לחוצה. אבל ככה זה.


עוד 11 דקות. (הייתי בשירותים בינתיים.)


ניתקתי את הכבל ששומר על הלפטופ שלא תברח, עוד מעט אנתק את כבל התקשורת ואתנתק מכם.


אחר כך את כבל החיבור לחשמל.


ואז אקח את הלפטופ והכבל לחדר ההרצאות.


נחבר את הלפטופ למסך.


אתרגש עוד קצת.


אתחיל לדבר. הקול שלי ירעד קצת, קצת אתבלבל.


ואז, אני מקווה,


אכנס לתוך ההרצאה, וכבר לא ישנה לי מי נמצא שם. וכבר לא ישנה לי כמה אני בסדר או לא.


יהיה הסיפור שאני מספרת.


יהיה הקסם.

ויהיה בסדר.


נכון?





היה בסדר. אבל שכחתי דבר אחד: זה שיעור, לא הרצאה. צריך לחכות שירשמו את הפרטים, ואז לדבר. ולהסביר כל דבר ברמה הכי בסיסית. כל הזמן שאלתי אם הם מבינים, שאלתי אותם שאלות להבהרה, בסך הכל היה טוב. מוזר שמה שחששתי בכלל לא היה בעיה. ידעתי לענות על כל השאלות שלהם. הדבר שהיה לי הכי קל לתקן – להסביר יותר לאט וכל דבר, דווקא זה דורש שיפור.


אם יהיה בשנה הבאה, יהיה עוד יותר טוב.

מוטב אף פעם לא, מאשר מאוחר. אבל בכל זאת לחצתי על שמור.

שוב עייפה. אחרי 11 בלילה אני מתחילה לנקר. יום ארוך. אומנם שבת, אבל אחת ארוכה. התעוררתי מתוחה, כי ידעתי שאני צריכה לתקן את ההרצאה שאתן בקורס של הבוס, וקשה לתקן הרצאה בתוך הכאוס של יום שבת בבית שלנו. אז התעצבנתי על כולם. אני לא גאה בזה, זה אפילו מבאס אותי, אבל זה מה שהיה. אתמול הראיתי את מה שהכנתי לבוס, והיו לו הערות חכמות ומאירות, והצעות טובות. כל פעם מחדש אני נדהמת מחדש מעומק ההבנה של האיש הזה. הבנה שנובעת לא רק ממוח מבריק אלא גם מעשיה. אם משהו עניין אותו, הוא הלך ובדק אותו. פשוט ככה. הוא הבין שהכל כתוב ב-DNA, ועבד 40 שנים על פיענוח קוד הבקרה שכתוב שם. מעורר השראה האיש הזה.

אני קצת לחוצה מההרצאה הזאת. מקווה שאצליח להעביר את כל מה שאני רוצה. שאנשים יבינו מה אני אומרת ויראו את היופי שאני רואה.

ירדן הלכה היום לחברה שלה מבית הספר. היתה התרגשות גדולה מכל הצדדים. לקח הרבה זמן עד שאמא של מריה נעתרה לתחינות של מריה וירדן והסכימה לפגישה אחרי בית הספר. לא לגמרי ברור לי למה. אולי כי מריה בכיתה ג' וירדן בא'? אולי כי אנחנו זרים? בכל מקרה, הפגישה היתה מוצלחת ביותר ואפילו מסתמנת פגישה חוזרת בשבוע הבא, היאח הידד!

אני סבתא גאה לטומי, טמגוצ'י סיני. טומי בן אפס כבר שבוע, וזה לא ברור לי כי הוא אמור לגדול בשנה כל יום, אבל הוא מאושר ושבע, ויש לו שבעה חברים (שההורים שלהם הם ילדים בבית הספר של ירדן.) ירדן מטפלת בו יפה, ואני מנסה לא להתערב יותר מדי, למרות שזה לא קל לי. אני לא צוחקת. אני באמת בודקת כל יום אם הוא שבע, מאושר, כמה נקודות יש לו, אם הוא גדל (הוא לא!) וכמה הוא מאומן. השבעתי אותה שלא תעשה לו ריסט ותחזיר אותו לביצה, כי אני רוצה שיגדל ויתפתח. 


(אני גם אוהבת לבנות עם שגיא בלגו, למרות שהוא הרבה יותר מוצלח ממני, הוא רוצה שאעזור לו.)

סקייפי זה דבר נפלא. אני רואה את ההורים שלי והם רואים את הילדים, וזה הכי קרוב לזה שהם יבקרו אצלנו בבית או אנחנו אצלם. הם אפילו אומרים שאת הילדים שלנו הם רואים יותר משאר הנכדים שבארץ, כי אנחנו מדברים לפחות פעם בשבוע. זה ממש נותן לי תחושה שאני איתם כשאנחנו מדברים. אפילו מתעצבנים כאילו אנחנו ביחד. אני אוהבת אותם. אני מרגישה שנטשתי אותם כשבאנו לפה. שגזלתי מהם ומהילדים את ההכרות ההדדית. שהשארתי אותם להתמודד עם הזיקנה בלעדי. הם הסיבה הכי גדולה לחזור לארץ בשבילי. הם והילדים. (לקוראת אמ"ט, למה לא תתקשרי אלינו בסקייפי, נפטפט מעט?).

שבוע קצת יותר מתוח (הרצאה ולעבוד מול העורכים של עיתון על מאמר), קצת יותר מתסכל (ניסויים…) מהקודם. לפעמים אני מרגישה שאני  באמת כותבת יומן פה. למשל, מה שבסוגריים נועד בעיקר בשבילי. פעם הייתי כותבת למחברת. המון מחברות הצטברו לי. הייתי חוזרת אליהן ורואה איך הייתי לפני. עכשיו אני יכולה לפתוח את הבלוג אחורה. קצת מדאיג לסמוך על אתר אינטרנט שיהווה את ספר הזכרונות הפרטי (?) שלי.


 אני עייפה, כבר אמרתי?

שבוע טוב אנשים.

זהו, נגמר. מחר יום חדש. אופס, מחר זה כבר היום. אתמול. לא משנה.

נגמרה החופשה. עשרה ימים שלמים מחוץ למעבדה. היה כיף. השקעתי יותר בילדים ובעצמנו. קנינו סוף סוף שולחן לטלוויזיה וכוורת נוחה לאיחסון הצעצועים של הילדים, ממיע והילדים הרכיבו, ביחד סידרנו, ועכשיו לילדים יש חדר משלהם ולנו יש סלון. אה, ויש לי מראה של כל הגוף! אני יודעת שזה נשמע טרוויאלי, אבל עד עכשיו היה לנו מראה עגולה כבדה שנחה על הריצפה ואיימה ליפול על זוהר ואפשר היה לראות בה חלקים נבחרים מהגוף, בכל פעם. קנינו מראה של כל הגוף מאיקאה ב-8$. לא פלא שזה האיש הכי עשיר בעולם. איך בקלות הוא סידר לנו בית נעים, ומראה.

ממיע התמכר לסודוקו. הוא מפצח אותם כמו גרעינים. אני אפילו בקל מתבלבלת, אבל הוא נחוש, אפילו מול הקשה מאוד.

זהו, מחר שוב לקלחת. הבוס ביקש ממני להעביר במקומו שיעור בקורס שלו. ניתוח כמותי של





לא זוכרת למה הפסקתי לכתוב, אבל לא כזה הפסד, לא ככה?


אני כבר בעבודה. הפקדנו את כל הילדים במקומותיהם ובאתי לחפוש במעבדה. עברתי על אימיילס, תגובות לפוסטים ועידכונים ועכשיו אני צריכה להמשיך מאיפה שהפסקתי. בעבודה, התכוונתי, אבל קודם כל נכנסתי לגמור את הפוסט.


החופש הזה החזיר לי את המיקוד לבית, אלינו. פתאום ראיתי את ממיע יותר, את עצמי, את הילדים. יש הרבה מה לראות. חשוב לראות את זה.





רואים שחזרתי לעבוד. אני לא מצליחה  לגמור משפט. עד עכשיו, 2007 התנהגה אלי מאוד יפה. שתמשיך ככה.

היא עוד לא אישרה לי להזמין עוד אנשים לבלוג שלה, אבל קשה לי להתאפק. פרח הדובדבן. תכנסו, תדפדפו, ותחבקו.





כמעט 11 בלילה. אני מחכה שהעוברים ישקעו בתמיסת הקיבוע. אני עייפה. הילדים ממזמן ישנים. גם ממיע. אני שונאת להיות בבנין כשהוא ריק. אבל אני יודעת שיש אנשים בקומות העליונות. אני שונאת לחזור באמצע הלילה לאסוף עוברים. אבל זה קורה לעיתים. שבוע מעניין היה. וגם טוב. נגמר מאוד מהר. ג'ואל אשנבך כתב בוושינגטון פוסט וסיכם נורא יפה את הממצאים שעלו מהגנום של קיפוד הים. הוא גם מצחיק. 


במיוחד אהבתי את המשפטים האחרונים. הוא מתייחס לזה שהגנים שלנו מאוד מאוד דומים לאלו של קיפוד הים, מה שהשתנה זאת הדרך בה אנחנו משתמשים בגנים האלו. הוא משליך מזה על החיים:

 We often imagine that doing something new and extraordinary would require that we change radically in some way. We think we'd need a new job, new residence, new religion or, in my case, a brain transplant. But you can do almost anything with what you already have. Evolution shows the way.

ואם זאת לא דרך אופטימית להתחיל את השנה, אז מה כן?





לכל המזדעזעים, ככה העוברים נראים:



כדור תאים. במקרה הטוב, כבר נוצר להם התוסיק (זה החור, בקצה הצינור.):



והגודל, יקירי, הוא 70 מיקרון. ואפילו לבוגר אין אוזניים, אז לא, אני לא שרה להם.